החלטה בתיק ע"א 47140-07-13

1.         בפני בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין מיום 29.5.13, אשר קיבל את תביעת המשיבה כנגד המבקשות, ובהתאם לפסיקתא מתוקנת מיום 10.7.13, חייב את המבקשות לשלם למשיבה סך של 348,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (24.11.11), כך גם סכום נוסף של 255,000 ש"ח קרן, כשהוא משוערך בהתאם להוראות הסכם השכירות ובתוספת מע"מ. בנוסף, חויבו המבקשות לשאת בהוצאות הקבועות בגין אחזקת המושכר ובהתאם להסכם שכירות, וכן בהוצאות ושכ"ט עו"ד.

פסק הדין ניתן לאחר שבדיון אשר נקבע להוכחות ליום 29.5.13, לא התייצב עורך דינן של המבקשות, וכשהמבקשת 2 (להלן: המבקשת)- המנהלת והבעלים במבקשת 1 - ציינה כי עורך הדין לא התייצב בגין תאונת עבודה. כך גם, ציינה המבקשת כי אינה יכולה לקיים דיון ללא מייצג.

בית משפט קמא ציין כי מדובר במחדל דיוני נוסף מצד המבקשות, הן הנתבעות בתביעה שהגישה המשיבה, תוך סקירת אותם מחדלים דיוניים, כולל אי התייצבות בעבר, אי קיום הליכים מקדמיים, אי הגשת תצהיר עדות ראשית, אי תשלום הוצאות שנפסקו כתנאי להגשת תצהירי עדות ראשית, ולבסוף העדר התייצבות בדיון האמור, וכשגם האישור הרפואי שצורף אינו מניח את הדעת ואין בו להוות אישור מחלה ערוך כדין.

בית משפט קמא אמנם שקל אם יש מקום לדחות את הישיבה, בכפוף לתשלום הוצאות, אולם לאור "ההיסטוריה" ואי תשלום הוצאות שנפסקו בעבר, החליט "... לקבל את התביעה מחמת מחדלי הנתבעים והעדר התייצבותם. פסיקתא תוגש לחתימתי...".

2.         המבקשות עתרו בפני בית משפט קמא בבקשה לביטול פסק הדין, וכשלטענתן מדובר בפסק דין שניתן במעמד צד אחד.

בית משפט קמא, בהחלטה מפורטת מיום 4.7.13 (להלן: ההחלטה), דחה את הבקשה תוך התייחסות למסמכים שצורפו לבקשה לביטול. עם זאת, דחה בית המשפט, במסגרת ההחלטה האמורה, את טענת המשיבה, כי לא מדובר על פסק דין שניתן במעמד צד אחד, הואיל והמבקשת נכחה בדיון, בציינו כי עצם הנוכחות הפיזית אינה הופכת את הדיון לדיון במעמד שני הצדדים.

3.         ביום 24.7.13, הגישו המבקשות ערעור הן על פסק הדין והן על ההחלטה.

בערעור נטען, בין השאר, כי פסק הדין ניתן במעמד צד אחד, ללא הליך הוכחות תקין וראוי, וללא התייחסות לטענות ההגנה של המבקשות. כך, התייחסו המבקשות גם לאותם מחדלים אשר ציין בית משפט קמא, ובנוסף הודגש כי למעשה המשיבה קיבלה פסק דין ללא קיומו של הליך הוכחות, וכשהמשיבה כלל לא הוכיחה את תביעתה.

עוד נטען, כי פסק הדין ניתן ללא תשתית ראייתית, לרבות ביסוס הסכום שנפסק בפסק הדין.

4.         במקביל להגשת הערעור, הגישו המבקשות את הבקשה לעיכוב ביצוע.

בבקשה נטען, בין השאר, כי סיכויי הערעור גבוהים במיוחד, הואיל ולא התקיים הליך הוכחות, וכי פסק דין המעניק סעד כספי במעמד צד אחד, עומד בניגוד מוחלט להלכות הברורות והידועות בדבר פסקי דין הניתנים במעמד צד אחד.

כך, גם לא עמדה תשתית ראייתית כלשהי שהבשילה, כך המבקשות, לפסק דין, והיכולה לבסס, ולו לכאורה, את הסכום שנפסק.

עוד התייחסו המבקשות למצבו הרפואי של בא-כוחן, אשר בגינו לא יכול היה להתייצב לדיון.

בתצהיר התומך בבקשה, חזרה וציינה המבקשת, אודות סיכויי הערעור, וכמפורט לעיל.

עוד הוסיפה, כי חיוב המבקשות על-פי פסק הדין "... יביא בוודאות לקריסתן המיידית של המבקשות והבאתן לחדלות פירעון..." (ההדגשה במקור).

כך גם הוסיפה כי התנאי של קושי בהשבת המצב לקדמותו, חל גם ביחס לנזק שעלול להיגרם למבקש עיכוב הביצוע, בציינה "... המבקשת תאלץ לפשוט רגל, דבר שיגרום לה בוודאות לאבד כל יכולת לחזור לשגרת חייה...".

5.         המשיבה בתגובתה, טוענת כי הערעור הוגש באיחור ולאחר שפסק הדין הפך לחלוט, וכי היה על המבקשות להגיש את הערעור עד ליום 13.7.13, ומשכך יש למחוק את הערעור, כך גם את הבקשה לעיכוב ביצוע.

יתר על כן, מועד פסק הדין אינו מועד חתימת הפסיקתא.

לגופם של דברים, טוענת המשיבה כי אין מקום לעכב פסק דין כספי, וכי טענות המבקשות אודות כך כי מימוש פסק הדין ימית עליהן אסון כלכלי, נטענו בעלמא, וללא הצבת כל תשתית ראייתית מינימלית, להוכחת הנטען. כך, אין כל פירוט אודות נכסים ו/או כספים ו/או כל נתון אחר בהתייחס למצבן הכללי של המבקשות. בנוסף, לא בכדי לא פורט האמור, וכשהמבקשות לא שילמו הוצאות שנפסקו בעבר.